לכל אחד מאיתנו יש יכולות בנפש המגיעות מכח 'מולד' ויש כאלו שמגיעות מכח 'מובנה', כאלו שנוצרו על ידי מעשה האדם במודע, ברצון או לעיתים מתוך ההכרח והתת מודע, שהאדם אינו מודע אליהם, ייתכן ואף הם מנהלים את האדם, אך הוא מגלה זאת רק לאחר זמן.

בספרים הקדושים מוגדר החלק המובנה 'מאסר הטבע השני' שנעשה על ידי 'אחר הפעולות נמשכים הלבבות'. כלומר אדם יכול לברוא לעצמו טבע חדש, כזה שמתנגד או שונה מהטבע המולד שלו, בין לטוב בין למוטב.

הדמות המשנית שהאדם בנה לעצמו דרך החוויות האישיות והשפעת הסביבה עליה, לעיתים מוגדרת כחיובית כזאת שמחזקת את האדם להתקרב לבוראו.

אבל לעיתים החוויות השליליות, החסמים, היצרים, ואולי גם הייאוש וחוסר התקווה נותנים את אותותיהן בדמות המובנית, לעיתים האדם מסגל לעצמו הרגלים חדשים כאלו שמביאים אותו לידי עבירה.

לשון הרע למשל הוא אחד מהם, בחטא הלשון אין הנאה של ממש 'מה יתרון לבעל הלשון'. תאוות הרכילות היא בעקבות ההרגל 'הטבע השני' שהאדם הרגיל את עצמו לרכל ולשוח רוע על בני אדם (מהר"ל).

בהקרבת הקרבן האדם מביא את התכונות השליליות שבנה לעצמו את כל האנרגיות השליליות מהמעשים החלומות והשאיפות לתשוקות ורצונות שאינם כרצון הבורא.

מסיבה זו נאמר בתורה 'על כל קרבנך תקריב מלח' הקרבן מסמל את מעשה האדם, הגידול של הקרבן, האכילה וההשקעה לה נדרש בגידולו ובהקרבתו, הם הם רק מראה והבטה אל מעשי האדם.

אך המלח הוא מאכל שקיים בזכות עצמו, לא צריך 'לגדל' מלח. המלח נאכל יחד עם הקרבן, ללמד את האדם  כי יש דברים שיכולים לגדול בלעדיך, גם אתה יכול לגדול בלי גאווה על מעשיך, כי גם במעשים צריך לשמור על ענווה, גם חלק מהמעשים שלך צריך להקריב, ולחזור לתכונה המולדת זאת שנאמר עליה 'האלוקים עשה את האדם ישר' ולא להקשיב ל'חשבונות הרבים'.